הורים שילדיהם נרצחו, מפקדים שחייליהם נפלו בקרב, אך גם אנשים שכלל לא היו מעורבים ישירות באירועי 7 באוקטובר או במלחמה – רבים מאיתנו מרגישים אשמה: מדוע אנחנו עדיין כאן והם לא? האם יכולתי לעשות משהו אחרת? ואיך אפשר להמשיך בחיי כרגיל כשמסביב יש כל כך הרבה סבל? הפסיכולוגית ד"ר הדס זאבי-סלע מסבירה מדוע אנחנו מרגישים כך ועל אילו צרכים פסיכולוגיים וחברתיים עונה האשמה
בשבוע הראשון למלחמה התקשרה אליי מכרה ואמרה: "אני לא ישנה כי אני מרגישה אשמה. לא נעים לי שכל הילדים שלי שלמים ובריאים, ומסביבי יש המון משפחות הרוסות". היא לא לבד. הפסיכולוגית ד"ר הדס זאבי־סלע, מומחית בטיפול בטראומה וצמיחה, פוגשת שוב ושוב בקליניקה שלה את "אשמת הניצולים". לדבריה, "כדי להרגיש אשמה על זה שניצלת את לא חייבת להיות נוכחת באירוע הטראומטי. מספיק שאת חלק מקהילה ומחברה שנמצאת בסבל ובאבל".
Comments